החלטה בתיק רע"ב 1942/13

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 26.2.2013 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגנית הנשיאה א' טל והשופטות ז' בוסתן וב' טולקובסקי), בתיק עת"א 46061-02-13, בגדרו התקבלה עתירת המשיב 2 (להלן: המשיב) נגד החלטת ועדת שחרורים אשר קיבלה את בקשת המבקש לשחרורו המוקדם.

1.        המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בשתי עבירות של חבלה חמורה בכוונה מחמירה. המבקש נסע ברכבו עם חבר כשהשניים נקלעו לעימות עם נוסעי רכב אחר. החבר נמלט מהמקום והותיר את המבקש לבדו בתגרה שבמהלכה הוכה ונחבל וכן נגרם נזק לרכבו. בעקבות זאת החליט המבקש להתעמת עם החבר ולשם כך הגיע לביתו כאשר הוא מצויד בסכין מטבח באורך 15 ס"מ ובמוט ברזל. באותה העת שהו בבית אחות החבר (להלן: המתלוננת) ואביו. המבקש החל להכות את האב באמצעות המוט. לאחר שהמתלוננת הגיעה לגונן על אביה, תקף אותה המבקש בסכין ודקר אותה בחזה, בכתפיה ובמותנה. כאשר האב ניסה לגונן על המתלוננת ולחלץ מידיו של המבקש את הסכין, דקר אותו המבקש מספר פעמים בזרועו. מגזר הדין בעניינו של המבקש עולה, כי כתוצאה מהמעשים נגרמו למתלוננת שלושה פצעי דקירה חודרניים בחזה, בכתפיים ובמותן וכן נגרם נזק לריאתה, וכי האב סבל מחתך בעורק הראשי של זרועו. בגין הרשעתו בעבירות אלה, הושתו על המבקש, בין היתר, 6 שנות מאסר בפועל שתחילתם מיום מעצרו (23.3.2008) ופיצוי למתלוננת בסך 40,000 ש"ח שישולם ב-15 תשלומים. יצוין, כי האב, שהיה חולה בעת האירועים המתוארים, נפטר כשלושה חודשים לאחר האירוע האלים. בית משפט זה דחה ערעור שהגיש המבקש על חומרת העונש, ובכלל זאת על תשלום הפיצויים בהם חויב.

2.        ביום 18.2.2013 קיבלה ועדת שחרורים, בדעת רוב (יו"ר הוועדה א' שיינפלד וחברת הוועדה ד"ר ת' סני) את בקשת המבקש לשחרור מוקדם על תנאי, וזאת במסגרת תכנית שיקום שהכינה עבורו הרשות לשיקום האסיר. בהחלטתה שקלה דעת הרוב, בין היתר, את התנגדותו של המשיב לשחרורו המוקדם של המבקש הן בשל חומרת העבירה המיוחסת לו והן בשל אי תשלום מלוא הפיצוי שהוטל עליו. כן נשקלה עמדת המתלוננת אשר אף היא התנגדה לשחרורו המוקדם של המבקש. עוד הובאו בחשבון: תפקודו הסביר של המבקש במהלך מאסרו (אמנם הוזכר, כי קיים בעניינו מידע מודיעיני המלמד על התנהלות בעייתית, אך הובהר כי אין מדובר ב"מעשים חמורים"), עברו הפלילי הנקי, העובדה כי המבקש, מיוזמתו, ביקש כי לא ישוחרר לעיר מגוריו מחשש שייתקל שם במשפחת החבר, ומסיבה זו גם לא יצא המבקש לחופשות בתקופת מאסרו, וכי משפחתו שילמה מקצת מהפיצוי שנדרש לשלם למתלוננת. לאחר האיזון בין השיקולים השונים קבעה דעת הרוב "ולא בלב קל" שיש מקום לקבל את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם על תנאי.

           דעת המיעוט בוועדה (מפי חברת הוועדה הגב' ע' נחמן) סברה שאין להיענות לבקשה לשחרור מוקדם, שכן החלטה זו תהווה "מסר בלתי ראוי לציבור". הגב' נחמן עמדה על כך שהמבקש לא עמד בתשלומי הפיצוי למתלוננת ולא ברור מדוע רק עתה, לקראת הדיון בוועדה, התחייב אביו לעזור לבנו לעמוד בתשלומי הפיצוי ומדוע הדבר לא נעשה קודם לכן. הגב' נחמן ציינה גם, כי המבקש השתחרר משירותו הצבאי זמן קצר לאחר גיוסו על רקע בעיות הסתגלות, ונתון זה בצירוף העבירות המיוחסות לו מעורר תהיות באשר לאפשרות שחרורו המוקדם של המבקש.

3.        עתירה שהגיש המשיב לבית משפט קמא נגד החלטת ועדת שחרורים התקבלה ביום 26.2.2013. בין היתר נקבע, כי בהחלטת הרוב כלל אין התייחסות למסוכנות המבקש, הנלמדת מהמעשים האלימים שבבסיס הרשעתו. הודגש כי מסוכנות זו עומדת בעינה גם בהתחשב בכך שהמבקש נעדר עבר פלילי. עוד נאמר בהקשר זה, כי אף שהמבקש עבר הליכי שיקום וטיפול במהלך מאסרו, התרשמותם של הגורמים המקצועיים היא שהמבקש טרם רכש את כלל הכלים הנדרשים לשינוי אורחות חייו. לבסוף, עמד בית המשפט על כך שבהחלטת הרוב לא ניתן משקל, במידה הראויה, לכך שהמבקש טרם שילם למתלוננת את הפיצוי שנפסק לחובתו. בית המשפט דחה את טענת המבקש שלפיה אין לזקוף לחובתו את אי תשלום הפיצוי מאחר שאין בכוונתו להתחמק מתשלום זה. הודגש, כי המבקש התעלם לאורך זמן מחובתו לשלם את הפיצוי, וגם לאחר שכבר פנה למרכז לגביית קנסות בבקשה לפרישת החוב וזה הלך לקראתו, המבקש סרב להתחייב כי יעמוד בתשלום הפיצוי.

           כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי.

4.        בבקשה טוען המבקש, אשר אינו מיוצג, כי אין לזקוף לחובתו את העובדה שטרם שילם למתלוננת את מלוא הפיצוי. עוד טוען המבקש, כי בהחלטתו בעניין פרישת תשלום הפיצוי לא התחשב המרכז לגביית קנסות ביכולותיו הכלכליות המוגבלות. לטענת המבקש, העיכוב בהשתלבותו בקבוצות טיפוליות נבע מהיעדר מקום פנוי באותן קבוצות, אך לאחר שכבר השתלב בקבוצה טיפולית, גורמי המקצוע מצאו שהיתה לכך תרומה להתנהלותו וכי הוא רכש בתהליך זה כלים חשובים. המבקש חוזר ומדגיש, כי נמנעה הימנו האפשרות לצאת לחופשות בגלל מידעים הקשורים במשפחת הנפגעים ולא בשל התנהגותו. לבסוף מדגיש המבקש, כי בתקופת מאסרו השתלב בפעילויות שונות כגון עבודה במפעל, חוג ניהול חיים ושיעורי תורה וכי תקופה זו עברה בלי בעיות משמעת מיוחדות.

5.        בתגובתו טוען המשיב, כי בהחלטת בית משפט לעניינים מינהליים לא נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. ראשית טוען המשיב, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להליך. לגופם של דברים נטען, כי המבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה לשחרור מוקדם, שכן המבקש אינו ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו המוקדם עלול לסכן את שלום הציבור (סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001), (להלן: חוק שחרור על תנאי)).

דיון והכרעה

6.        לאחר העיון בבקשה ובתגובה לה, מצאתי כי אין בידי להיעתר לבקשה. הלכה היא שרשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא באותם מקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית החורגת מנסיבותיו של המקרה הספציפי (ראו: רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, פ"ד נח(2), 326, 330 (2004); רע"ב 5202/11 בדיר נ' מדינת ישראל(13.7.2011). לאחר העיון סבורני, כי הבקשה שלפניי - הממוקדת בנסיבותיו האישיות של המבקש - אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. יודגש גם, כי אין בעובדה כי בית המשפט לעניינים מינהליים ביטל את החלטת ועדת השחרורים כדי להצדיק מתן רשות ערעור בשלב זה (השוו: רע"ב 8040/12 אבו סיף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 11 וההפניות שם (26.12.2012)).

7.        למעלה מן הדרוש יוער, כי גם לגופם של דברים אינני סבור כי יש מקום להיעתר לבקשה. כפי שמציין המשיב בתגובתו, בחוק שחרור על תנאי נקבעו שני תנאים מצטברים לשחרורו של אסיר בשחרור מוקדם - כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. יצוין, כי הנטל להוכחת התקיימותם של תנאים אלה מוטל לפתחו של האסיר.

           לשם בחינת התקיימותם של תנאים אלה הונחתה הוועדה לשחרור מוקדם לשקול, בין היתר, את השיקולים הבאים (סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי): העבירה בגינה מרצה האסיר עונש מאסר ובכלל זאת סוגה, חומרתה, נסיבות ביצועה היקפה ותוצאותיה; התנהגותו בכלא; חוות דעת על האסיר שנתנו גורמים שונים; ונתוניו האישיים של האסיר. כן הונחתה הוועדה לשקול את "תקופת המאסר שגזר עליו [על האסיר - צ.ז.] בית המשפט, קנס או פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חויב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם - הסיבות לכך ... " (סעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי). באשר להיקף הביקורת השיפוטית שיפעיל בית המשפט על החלטות ועדת שחרורים נקבע, כי זה "מצמצם עצמו לבחינת השאלה אם הועדה נתנה את דעתה לשיקולים שהיה עליה לשקול, ואם היא טעתה במלאכת האיזונים בין אותם שיקולים" (רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 1.2.2006)).

8.        בענייננו נראה, כי לא ניתן להפריז בחומרת המעשים שבבסיס העבירות שבהן הורשע המבקש, אשר בפרץ אלימות מתמשך, שלא היה ספונטאני אלא מתוכנן, תקף שניים מבני משפחתו של חברו אף שלא היה להם דבר או חצי דבר עמו. המבקש רדף אחר הנפגעים בביתם כשהוא תוקף אותם בסכין אימתנית ובמוט ברזל. כפי שמתואר לעיל וכפי שעולה ממכתבה של המתלוננת לוועדה, למעשיו של המבקש השלכות קשות על בריאותה הנפשית והגופנית. אף שנתונים אלה נזכרו בהחלטת הרוב בוועדה נראה, כי לא ניתן להם משקל מספק בהערכת המסוכנות הנשקפת מן המבקש. מעבר לכך, אין בהחלטת הרוב התייחסות מספקת לחוות דעת גורמי המקצוע שמצאו, לאחר שהמבקש השתלב בתכנית לטיפול בכעסים, שרק במהלך הטיפול גילה המבקש "הבנה ראשונית" למשמעות מעשיו, זאת בנוסף לעמדתם שהוא נזקק לכלים נוספים כדי לשנות את אורחות חייו. לבסוף, נראה כי אכן היה מקום ליתן משקל, גם אם לא מכריע, לכך שהמבקש אינו עומד בתשלום הפיצוי למתלוננת. יכולותיו הכלכליות המוגבלות אינן מסבירות מדוע פנה המבקש למרכז לגביית קנסות רק לאחר שכבר צבר פיגורים בתשלומי הפיצוי ומדוע גם היום, לאחר שהמרכז לגביית קנסות הלך לקראתו בפרישת תשלום הפיצוי, המבקש עומד בסירובו להתחייב כי יעמוד בתשלום הפיצוי. אכן, היה מקום לזקוף לזכותו של המבקש את עברו הנקי וכן את העובדה כי תקופת מאסרו לא התאפיינה בבעיות התנהגויותיות מיוחדות, אך ברי כי שיקולים אלה אינם חזות הכל ויש לאזנם אל מול השיקולים המשמעותיים שנמנו לעיל.

           בנסיבות אלה נראה, כי לא נפלה שגגה באיזון בין מכלול השיקולים הנזכרים שהביא את בית המשפט לעניינים מינהליים לקבל את עתירת המשיב ולדחות את הבקשה לשחרור מוקדם. זאת בעיקר מאחר שלא הוכח ששחרור המבקש בעת הזו לא יסכן את שלום הציבור, ומאחר שבהתנהלותו לא עלה בידי המבקש להוכיח שהוא "ראוי לשחרור". מכל מקום, ודאי שאין לומר כי בפסיקתו של בית משפט קמא נפלה טעות בולטת שתצדיק מתן רשות ערעור, גם בהיעדר היבט עקרוני וכללי לבקשה, אך משום תחושת הצדק.

           בשולי ההחלטה יצוין, כי בנסיבות ונוכח האמור לעיל, גם איני סבור כי נדרש מינוי סנגור עבור המבקש לצורך בקשה זו, כמבוקש על-ידו.

9.        סוף דבר, נוכח האמור לעיל הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, ‏י"ב בסיון התשע"ג (‏21.5.2013).